פרק א'
הכל התחיל ש... ובכן... הספרה שלוש באה אליי. כן, כן, קצת מוזר, אני יודע, אבל היא באמת באה אליי! אתם בטח שואלים עצמכם איך נראית הספרה שלוש. בהתחלה, אני מודה, גם אני הסתקרנתי קלות, אך, צר לי לאכזב אתכם, היא נראית כך – 3.
"עלייך ללכת לארץ הכוכבים-הנופלים. שם, ורק שם, תמצא ברכה" היא אמרה עם מבט מאיים. ואני כזה חושב "מה לעזאזל הספרה הזו רוצה ממני?". "ספרה, מה לעזאזל את רוצה ממני?".
"your soul" היא אמרה באנגלית. איזה מתלהבת.
"do you take credit?" שאלתי. הספרה צחקה. ראיתי שהיא רצתה לצחוק יותר, אך פחדה להיראות מגוחכת. הלו? את ספרה! היא האדימה והסתירה פרצופה הספרתי.
"איך אני מגיע לארץ הכוכבים-הנופלים?" חזרתי לנושא בצורה חלקה ביותר.
"כביש 4. רצוי בבוקר, כדיי לא-להימנע מפקקים" בטח חשבתם משהו מסובך והרואי , נכון? היא נעלמה. כעת היה עליי להגיע אל אותו כביש מסתורי. לקחתי מונית. לנהג שלי קראו יצחק. למה אני מספר לכם את שמו? אה, סתם, בלי סיבה מיוחדת.
בכל-אופן, הגעתי לכביש 4, ומשם לארץ הכוכבים-הנופלים. "איזו רמאות!" חשבתי בהסתכלי אל השמיים, "אין פה כוכבים בכלל!". מנהלת תיירות כזו, עם תג-שם ריק, דחפה לי עלון לתוך הידיים בעודי בשירותים. עיינתי בו קלות. האטרקציה המרכזית אותה הציעו הייתה מצפה הכוכבים. שם צוין גם בפירוש, שכמובטח, יהיו שם כוכבים-נופלים, והרבה. לא היה לי משהו יותר טוב לעשות, אז הלכתי. כשהגעתי, ראיתי את מייקל ג'קסון וסלין דיון עושים בנג'י בלי חבל. איזה הומור נמוך היה לארץ ההיא! ביקשתי החזר על עלות הכניסה - הם סירבו.
נמאס לי מכל העסק, אז לחצתי על undo. שוב הייתי עם אותה ספרה מעצבנת.
"your soul" היא אמרה באנגלית. איזה מתלהבת.
"ומה אני אעשה באותה ארץ?" שאלתי בתמימות.
"עדיף שמאלה. תמיד עדיף שמאלה" היא נעלמה שנית. כעת היה לי רמז. עשיתי un ל-undo.
"קח שמאלה" צעקתי על יצחק שכמעט עשה תאונה. "אבל אין שמאלה!" הוא התרגז. הבטתי שמאלה. יצחק צדק, כלום מלבד הים-התיכון. "עדיף שמאלה. תמיד עדיף שמאלה" המשכתי בשלי. יצחק החברמן הרביץ חיוך ערמומי ושבר את ההגה. "איך ניסע עכשיו?" הוא שאל. "די, יצחק! דיי עם ההומור הנמוך הזה!". הוא נעלב ופנה שמאלה.
התעוררתי כעבור שבוע במחלקה הפנימית של בלינסון. "את לא מבינה! אני ח י י ב להגיע לארץ הכוכבים-הנופלים!" אמרתי לאחות האפתית. היא, בדרכה האפתית, שתקה. אז ברחתי. ברחתי מהר, ברחתי בשקט, ברחתי כמו הרוח, ברחתי בלי שאף-אחד ירגיש בחסרוני - ברחתי שמאלה. בבוקר האחיות מצאו אותי חג מסביב למיטה בעיגולים. הן דחפו לי סמי-הרגעה.
יום למחרת החלטתי לברוח, אך הפעם שילבתי בתוכניתי גם ימינה. תמרנתי ביעילות ובמיומנות בין שמאלה וימינה, ותוך זמן קצר הייתי בחוץ. האחיות ראו אותי בפרוזדור, החזירו אותי לחדר ודחפו לי כמות כפולה של סמים.
באותו לילה, כשאני מסומם לחלוטין, הופיעה הספרה. "טוב, דיי!" אמרתי "את לא משאירה לאחרים, מוכשרים כמותך אם לא יותר, כמו יצחק, גם זמן!". היא כתבה על פיסת-נייר שהביאה עמה: "עדיף שמאלה. תמיד עדיף שמאלה". שאלתי אותה למה היא כותבת. היא נעלמה בלי לענות. "חוצפנית הכלבה", חשבתי.
"שמאלה... שמאלה... שמאלה..." מלמלתי לעצמי. הסתכלתי ימינה – הדלת למסדרון. הסתכלתי שמאלה – הדלת החוצה. לא מאמין למראה עיניי, הבטתי שנית בדלת. היא הייתה קטנה, בגודל המתאים לחתול בית ממוצע מזן פרסי. נקבה, לא זכר. פתחתי את הדלת הקטנה. ולא! לא נהפכתי לקטן בעצמי או לג'ון מלקוביץ', פשוט נכנסתי, טוב? תפסיקו לשאול מאה שאלות על כל דבר! ומה אם אני אגיד לכם שבתוך אותה דלת מצאתי זורק? אז אתם תשאלו "מי זרק? מה הוא זרק? הוא גם היה קטן? איך הוא קשור לעלילה?" וכול מיני שאלות קטנוניות כאלו. פשוט ראיתי זורק, טוב? קבלו זאת, חיו עם העובדה.
"שלום, זורק. איך אני מגיע לארץ הכוכבים-הנופלים, כשאני הולך רק שמאלה?" שאלתי בחיוך. הוא הפסיק לזרוק וחשב לרגע. ועוד רגע. ועוד רגע. הוא לא היה חכם מידיי. כנראה יותר מידיי זריקה. לבסוף, הוא הגיע למסקנה. "שמאלה שלי היא ימינה שלך שהיא שמאלה שלי, כלומר, לאן שלא תפנה, אתה תפנה שמאלה" הוא אמר בגאווה בלתי-מוסתרת. בתחילה, פתרון זה נראה לי פשוט מידיי. גם לאחר חשיבה מסוימת, הוא עדיין נראה פשוט מידיי. "אז למה כתבת 'בתחילה'?". התחלתם עוד פעם עם השאלות שלכם?! דיי! הבנו.
למדתי מן העבר. הבטתי שמאלה. על הקיר היה שלט קטן, בציפוי זהב, כנראה אותיות מודבקות. השלט אמר "שהזורק יזרוק אותך לארץ הכוכבים-הנופלים".
"למה אתה מדבר?" שאלתי. "אתה שלט, לא?"
"אה, נכון" הוא אמר וחדל לדבר. האותיות הופיעו עליו אחד-אחד 'שהזורק יזרוק אותך לארץ הכוכבים-הנופלים'. הזורק זרק אותי. בניסיון האחרון הוא פגע. בציפור. כבר בראשון הוא הביא אותי לארץ הכוכבים-הנופלים.
לא היה שום-דבר מיוחד בארץ הכוכבים-הנופלים. לקחתי את הסכין, הסתובבתי במהירות והצמדתי אותה כנגד צווארו של הקיר. הבחנתי בו זה זמן-מה, הוא עקב אחריי כבר מנסיעתי הראשונה עם יצחק. "מה אתה רוצה?" שאלתי בנימה של אימה.
"לזכות בלוטו" הקיר ענה.
"לא, לא. מה אתה רוצה ממני?" איזה קיר אידיוט...
"אה, אני רוצה את הנשמה שלך" הוא אמר. טוב, נו – הספרה צדקה. באנגלית זה באמת נשמע טוב יותר. שאלתי אותו מה עליי לעשות. הוא סירב לענות. נופפתי בסכין. "עליך להרוג את ביליבולקולה", הוא זימר. לאחר שהוצאתי ממנו את המידע הדרוש לי, דקרתי אותו. הקיר, כשהוא מדמם קשות, שאל אותי "ל...מה את...ה שונא אותי?". הסברתי לו שזה לא אישי. "זה לא אישי", אמרתי. הוא נרגע ומת.
לאחר שוחד קטן של קממבר, אחד האנשים הסכים להוביל אותי לביליבולקולה. אחד האנשים ואני ירדנו במדרגות לולייניות של בניין נטוש, עמוק יותר ועמוק יותר אל תוך החשכה. עטלפים ומכרסמים היו היחידים שהשמיעו קול באותו מרתף. הם והשוודית הענקית ששרה סופרנו. כך ירדנו עוד קומה, ועוד קומה, ועוד קומה, עד אשר גם קולותיהם של השוודית והעטלפים פסקו לחלוטין. החושך היה טוטלי, בולע ובלתי-מתפשר. למרות רצוני הרב לשמור על המתח שעליו שקדתי כה, הרגליים שלי הרגו אותי, אז לקחתי את המעלית. כשהגענו לקומת-קרקע, אחד האנשים אמר לי שמפה והלאה אין הוא מוכן להמשיך. אמרתי לו שאין הלאה, זוהי הקומה האחרונה. "אה, וואלה", הוא אמר. אחד האנשים התחפף, ואני יצאתי מהמעלית.
מולי ישבה לה ביליקובולקולה, בין גלעדי עצמות. גופה המחריד היה שילוב מוזר של לטאה, נחש והמורה שלי לכימיה. היו לה טפרים באורך ראשי, שיניים מחודדות מוכנות להרג, ועיניים אדומות המשדרות אימה. לפתע, היא שחררה צווחה מקפיאה. לפני שהספקתי להגיב, אותו יצור מזוויע קיפץ אל מולי, נעמד על רגליו האחוריות, פרש כנפיו, פתח פיו ושחרר לשון צרובת-אש ארוכה אותה הוא ליפף בחוזקה אל מסביב לראשי והחל מלקק לי את האוזן. "מה?!" צעקתי בתדהמה "מה את עושה?!".
"אגה, גרה, גה מה אגטוב בו" היא אמרה. לפי מבט התמיהה שעל פרצופי, היא גלגלה את לשונה בחזרה אליה. "הנה, תראה, זה מה שכתוב פה" היא הושיטה לי את התסריט.
מיד הבחנתי במלכודת. שלפתי את סכיני עקובת-הדם וערפתי את ראשה של ביליקובולקולה. "אין לנו תסריט!" אמרתי כמנצח שאני עומד על גופתה המבותרת. מאחורי גופה העצום עמדה לה תיבת-אוצר. ניגשתי ופתחתי את התיבה. בפנים לא היו מטבעות-זהב, אלא דם סמיך של קיר. הדם תקף אותי. באינסטינקט מהיר ביותר, סגרתי את פתח התיבה בזמן שהדם קפץ. גופו נמחץ כליל. הוא שכב על הרצפה, מדמם, ושאל בשארית כוחותיו "מה י....ש לך נגדי?". הבהרתי לו שזה לא אישי. "אה, יופי. פחדתי שמא אתה שונא אותי או משהו" הוא אמר ומת.
לפתע ניגש אליי ריצ'רד וגנר. למעשה, סיפור וגנר התחיל כחודש לפני, בדיון בוועדה המרכזית לעידוד מוזיקה קלאסית. הם טענו שאם אני לא אזכיר שם של לפחות מלחין חשוב אחד, הספר ינודה על-ידם. "אני לא אכנע ללחצים!" אמרתי ואף הוספתי שאני "אשמור בכל מחיר על הטוהר האומנותי והאישי שלי".
בכל-מקרה, וגנר, במבט מטורף משהו, ניגש אליי.
פרק ג'
"אני אה... אוהב ילדים" הוא אמר בקושי, משפיל מבטו כלפי מטה.
"זהו חטאך הגדול ביותר עליו ברצונך להצהיר?" אלוהים שאל בטון שיגרתי ובלתי-מתעניין.
"כן, כן. אני מניח"
"והאם הבאת את אותם רגשות לידיי מימוש?" אלוהים שאל.
"כן... מספר פעמים. סלח לי אלוהיי כי חטאתי!" הנשפט נשבר והתייפח כנגד הדוכן.
"זה בסדר, תירגע. ויעש את מצוות פרו ורבו ויעש הטוב בעיניי יהווה. אתה הולך לגן-העדן" אלוהים אמר וחתם בראשי-תיבות על מספר מסמכים. השמש ליווה את הקדוש החוצה, וקרא בשמי. אלוהים פיהק. "לא, לא עוד..." הוא קרא לעבר השמש ושפשף עיניו. "תן הפסקת צוהריים או משהו, טוב?" הוא קם ונעלם אל מאחורי העננים. אני מת על המזל שלי, הבורא הכל-יכול היה צריך לאכול את הסנדוויץ' האלוהי שלו דווקא בתור שלי, בעוד אני מת מסקרנות. לא היה לי משהו טוב יותר לעשות, אז עקבתי אחריו, בתקווה לקבל חתימה.
"מר. אלוהים, מר. אלוהים" הדבקתי אותו בריצה קלה.
"כן? מה עכשיו?" הוא עצר ונאנח.
"מר. אלוהים, אתה יכול לחתום לי?" הושטתי לו עט.
"לחתום לך?" אלוהים אמר כלא-מאמין ובחן אותי בעיניו.
"כן, אני יכול לעשות הון קטן ב- Ebay על זה. לא יותר מזה של אמינם, אבל רווח נאה"
"אה..." הוא נאנח שנית. "מה קרה לימים של "אלוהים, אדוניי, מהי משמעות החיים? למה אנחנו כאן?""
"את אלה אני כבר יודע מזמן, מר. אלוהים" בילפתי. את אלוהים.
"ואני חשבתי שראיתי כבר הכל... טוב, אה..." הוא שלף את העט. "איפה אתה רוצה בדיוק? יש לך פיסת-נייר או משהו?"
"לא, לא. פיסת-נייר is no good, Mr. God. יש לך דיסק או ספר, או משהו אחר שהוצאת?"
"רק את העולם..." הוא התרגז והסתובב.
"לא... איך אני אסרוק דבר כזה?" הרהרתי. שהפינתי מבטי אליו בשנית, הוא כבר לא היה שם.
לאחר-מכן נערך לי המשפט, ואחריי נערך משפטו של וגנר. אלוהים הבהיר לשנינו שאין זה היה זמנינו למות כלל, ושהכל נבא מסיפור שוודי מפוקפק על תותים ונגמר בהפצצה פתאומית על ארץ הכוכבים-הנופלים. הוא הרגיע אותנו ואמר שהוא יחזירנו לעולם החיים. " איך אני יכול למות עכשיו? אני רק בפרק ג'!" הערתי בגיחוך.
אז וגנר ואני הלכנו לאכול משהו בפונדק קטן באזור אסיה. הוא היה בן-שיח נפלא, מלבד העובדה שהוא לא ידע מילה איבריט.
"וגנרמייסטר, מה ק ו ר ה ?"
"וגנר?"
"כן, כן, אני יודע! גם אלוהים וגם וגנר ביום אחד!"
"ו... וגנר?" הוא היסס קלות.
"וגנר, וגנר. תאמין לי..." לקחתי ביס. "כל המצב הזה, ממש סבביישן"
"וגנר!"
"ארץ הכוכבים-הנופלים הושמדה כליל, הספרה כנראה הלכה איתה, וכעת אין משימה"
"וגנר!"
"תגיד, מה השעה אצלך?" השעון שלי לא היה מכוון לפונדק קטן באזור אסיה.
"מה אתה שואל בכלל, יא אינפנטיל!" הוא התפרץ עליי. "הרי הבהרתי לך שאני לא בקיא בשפה העברית, ואף-על-פי-כן אתה ממשיך בעקשנות ובהתמדה, למה?"
"אני בנאדם אופטימי" חייכתי את החיוך הדבילי ביותר שלי.
"וגנר?"
"מה אתה אומר?" הסתכלתי בתפריט הקינוחים. "לקחת משהו?"
וגנר התכוון לומר וגנר, אבל נשבר באמצע. הוא נאנח באי-נוחות, בחן את הסביבה, והושיט לי מכתב. "נקד את כולם, ותדע את הסוד". הוא אמר ונעלם. איזה כלב, הייתי צריך לשלם על שנינו! והוא הזמין לא פחות מארבעה וגנרים, אחד דיאט!
פתחתי את המכתב.
"לא הולך לך היום, הא?" אלוהים שאל בחמלה.
"עוד פעם?!"
"כן. למעשה, היה זה שירות-הדואר האסייתי הפעם. הוא ניסה להזהיר את הציבור מפני חבילות-נפץ בעזרת קמפיין חדש. לא נורא, אני יחזיר אותך ואשחזר את המכתב".
"תודה. באמת תודה" שמתי יד על הלב. "עזרתי לי המון היום" שלשלתי לו שטר של 20 לסנדל "תחשיב זאת כטיפ קטן" מצמצתי באלגנטיות. הוא שם יד על המצח ואמר "אוי... גאולט..."
פרק ד'
"במקום-זאת, בהחלטיות רבה, הוא רוקד מהלילה, מתקדם כנגד החשכה. ידיו ורגליו משולבות, צץ מתוך הלימבו. אבל נושם, נושם תמיד, זוהי מידה לפחות. הנשמה שמניעה את החומר, כמו היפה והחיה. יכול להיות שאני חולם ושהמציאות מחכה, אבל אני מכיר רק את המושג של השטן, וזה כלום. אם רק היה לי זמן. אבל בקרוב החלום ייגמר. ייגמר. ייגמר." ולדימיר לא זכה לתשואות רבות.
"מי אתה?" שאלתי? שאלתי.
"אני הוא ולדימיר"
"טוב... ולדימיר, מה אתה עושה פה?"
"שכרו אותי - מאריך פרק ד'"
התרחקתי מולדימיר וקראתי את המכתב. וגנר לא השתמש אפילו בבול, הכלב. בגדול, היה שם איזה קטע על סוף העולם, קצת על משמעות החיים, ועל איך כל זה מתקשר לנקודות. מצורפת למכתב הייתה רשימה של תשעה אנשים שעליי לנקד, וטוש. האדם הראשון ברשימה היה אהוד. לא ברק.
"אהוד לא-ברק, אפשר לנקד אותך?" שאלתי בחביבות.
"לא תודה, כבר תרמתי" הוא טרק לי את הדלת בפרצוף. הבנתי שזה לא הולך להיות קל. אז פניתי שמאלה. ראיתי אותו בורח דרך החנייה. לאחר מרדף קצר, הגעתי אליו. "נקד אותי, אני מתחנן" הוא צנח על ברכיו. "בוא'נה, אהוד, אתה החלטי כמו סיר"
"כמו מה?"
"כמו סיר"
"למה סיר?"
"נסה בהזדמנות לנסות לשכנע סיר שהוא אינו סיר, ותראה איך הוא נשבר כמו ענף"
"למה ענף?"
"נסה פעם לכופף ענף ותראה איך הוא מתקפל כמו גזייה"
"למה... לא משנה. רק נקד אותי, וזהו" הוא אומר ואני ניקדתי. יצא דווקא לא רע. הוצאתי את הרשימה בכוונה להמשיך לאדם הבא, אך הייתי עייף מידיי והתעוררתי.