"ולמה זה?" שאל קפטיין סמית' את מתפקדיו היומיים, היום-יומיים, היום ביומו וימים על גבי ימים, יום על גבי יום ולהפך. "למה מה?" שאל במבוכה סגן רב-פיראט מישנה לאברמוביץ'. קפטיין סמית' אז חשף את זהותו האמיתית לאור הזרקורים, הפנסים והגחליליות... הוא...היה... קפטיין סמית'!!! "אך המפקד...אנו יודעים שאתה קפטיין סמית'..אתה המפקד הישיר שלנו כבר 346 שנים." צייץ רב-תורן מנקה-השולחנות האיום מייבש גלעד {שגלעד פשוט ישתה ויפסיק לבלבל את המוח!} "אה, נכון. בסדר... אני ערפד מוצץ דם, מפחיד, קר לב הניזון מקורבנות חסרי-ישע!!! " צעק סמית' שביטחונו העצמי כבר חזר לנורמה.
"אנחנו יודעים, כולם בסירה זאת הם ערפדים מוצצי דם שמפחדים מבאפי." העיר בשקט חיים. קפטיין סמית' נהיה לבן וחיוור כסיד {מה שאפיין את כולם על הסיפון העליון והתחתון כבר 346 שנים} "או.קיי. תירגעו! לא להיכנס לפאניקה! " זעק קפטיין סמית' לעבר עובדי-צוות ספינת ה"חילזון" האדישים והעייפים וקפץ למים. זו הפעם האחרונה שהם יראו את קפטיין סמית' עד הפעם הבאה שהם יראו אותו שתהיה בעוד מספר שעות בחדר האוכל.
'מפעל להחמצת-חלב' היה כתוב על השלט הגדול שניצב ליפני המפעל שהיה מאחורי השלט שהיה מלפני המפעל אך הפנה אליו את זעמו המצטבר כלפני אוזניות חטטניות. ז'ולבר הרהר מעט והחליט להיכנס. הוא היה חדש על גבי ה"חילזון" ואינו ידע דבר.
ז'ולבר נכנס למפעל החמצת-החלב בתקווה למצוא תעסוקה, תקווה, פרנסה ובעיקר בעיקר חלב. ז'ולבר קודם בברכה על-ידי המנכ"ל, הסמנכ"ל, האחראי על כוח-אדם, העובדים במחלקות א',ב' וג', המזכירה, השומר והשרת שהם בעצם איש אחד שעושה את הכול ששמו המסתורי הוא משה. "אפשר לעזור לך?" שאל משה "כן, אני מחפש עבודה וחשבתי אולי אתם..אתה זקוקים לעזרה?" שאל ג'ולבר "לא, אנחנו מלאים. האמת היא שאני חושב לפטר את המזכירה והשרת גם ככה." ענה לו משה והחל מתעוות "אותי?! אותי אתה הולך לפטר?!" צעק משה על משה רק שנייה ליפני שנכנסה משה לשיחה "כבר 48 שנה אני עובדת במפעל זה כמזכירה בלי להיות מקודמת פעם אחת!!" משה רצה להקשיב למשה. הוא חיבב אותו. היה להם הרבה במשותף אך הוא ראה שז'ולבר משתעמם וחזר לשיחתו איתו.
"ובכן" אמר ז'ולבר "אני מניח שאלך" והחל פוסע אל עבר היציאה "רק עוד דבר אחד" הסתובב ז'ולבר וחזר על עקבותיו "תמיד תהיתי איך בדיוק מחמיצים חלב?"
משה, השמח שמישהו סוף סוף התעניין בעבודתו, הראה לג'ולבר את 'מכונת ההחמצה 2000' "איך זה פועל?" שאל ז'ולבר בהתפעלות כשהוא נמצא מול המכונה הענקית בעלת 2 זרועות הברזל. "ראה" אמר משה ובידו שקית חלב.
משה לחץ על מספר כפתורים והתרחק לתפוס תנופה. הוא זרק את שקית החלב בחוזקה לעבר המכונה שהכינה את זרועותיה בעמדת תפיסה במקום הלא נכון.
החלב נשפך על הרצפה ומשה פנה בחיוך לעבר ז'ולבר "אתה רואה? החמצנו את החלב". לז'ולבר היו אחד מאותם ימים מוזרים. הוא החל רץ לעבר הדלת בבהלה בשומעו את משה קורא למשה לנקות את הרצפה וגוער בו על כך שהוא לא עושה עבודה טובה מספיק...
ז'ולבר המותש חזר לחדרו. היה לו כאב ראש נוראי והוא הפסיק לנסות להבין מה קורה מסביבו, מלפניו ומאחוריו 1,2,3 והוא נרדם באנחת ייאוש כבדה.
הרמקול העיר את ז'ולבר. "לכול מי שרוצה: חובה, אני חוזר, חובה להתייצב בחדר האוכל להרצאה ע"י קפטיין סמית'. ההרצאה תערך בשעה: על פי השעון המכוון, שההרצאה תתחיל. ההרצאה תערך בשעה: על פי השעון הלא מכוון, 22 דקות ליפני שההרצאה תתחיל ולא דקה מוקדם יותר!" הדובר גמר לצווח לתוך המיקרופון. ז'ולבר יצא מחדרו ומצא את עצמו בחדרו שנית. "מה הולך כאן?!!" חשב לעצמו ז'ולבר שעדיין לא התעורר לחלוטין. הוא פתח את הדלת היחידה בחדרון הקטן ושמע חריקה. הוא הביט למעבר לדלת החצי-פתוחה וראה עוד חדר, כשלו, עם ז'ולבר מציץ, עליו, מעבר לדלת. שני הג'ולברים נתפסו חרדה וטרקו את דלתם.
ז'ולבר החל פותח את הדלת כששמע את צליל החריקה אך ב- surround ובהברקת גאוניות הוא הסתובב אחורה וראה דלת, כשלו, נפתחת בצליל חריקה אז ז'ולבר, בחיוך ערמומי, נכנס דרך הדלת שבקיר העומד ליפני הדלת האמיתית שז'ולבר, בחיוך ערמומי, נכנס דרכה.
שני הז'ולברים מצאו, סוף סוף, את הדרך למסדרון.
ז'ולבר עצר את אחד האנשים שהיו בדרכם לחדר האוכל, בחור גבוה וצנום.
"סלח לי" סינן ז'ולבר.
"כן? אפשר לעזור?"
"אתה מכיר את הסיטואציות האלה שבהן אתה נתקע בין חיים למוות, כשעתידך תלוי על כף המאזניים?"
"כן, נדמה לי שאני יודע מה..."
ז'ולבר קטע אותו "כשהמשפחה והחברים לוחצים עליך להחליט, אתה רואה את השיקולים בעד ונגד ונראה כאילו הדבר הקטן ביותר יכול לשנות דעתך? אתה קרוע בין שני עולמות, סערת רגשות פעומת בקרבך, אתה בכלל לא רוצה לחשוב על זה, אבל מצד שני יודע אתה שבלי חשיבה – אין החלטה. אבוי אבוי! מה תעשה?! אתה זועק אל עצמך.
הדבר הנכון עומד שם מחכה, אך מה הוא? אין דרך חזרה מהחלטה זו, חייך לא יחזרו להיות כפי שהם היום"
"כן! אני מכיר את הסיטואציות האלה יותר מדיי טוב"
"ובכן," אמר ז'ולבר כשהוא מנגב את הדמעות על לחייו "זה לא אחת מן הסיטואציות האלה. במקרה אתה יודע היכן נמצא חדר האוכל?"
"ישר ושמאלה, החדר השני"
"תודה"
קפטיין סמית' החל מרצה שמאחוריו ג'ים, יועצו המסור.
"וואו! לא ציפיתי להיענות כול כך גבוהה אך בהתחשב בעובדה שזוהי הרצאת רשות יש לכם מזל שבאתם ולא הייתי זורק את כולכם למים!!!
כפי שידוע לכולכם אתם שוהים כרגע בחדר האוכל של ספינת הרפאים ה"חילזון" אני, קפטיין סמית', שלא מזמן גילתי שהעובדה שה"חילזון" משכנת בתוכה ערפדים שאני אחד מהם ושלי קוראים קפטיין סמית' אינה מסקנה שהגעתי אליה לבד או מסקנה שהגעתי אליה בכלל.
כינסתי אתכם כאן כדיי להזהירכם מפני הסכנה המתממשת ובאה. נמסר לי, ליפני מספר שעות, שמשה המנכ"ל כועס על משה הסמנכ"ל על כך שפיטר את משה המזכירה שהיא המאהבת של משה השרת, שפוטר גם הוא, ושכול עובדי מחלקות א',ב' וג', כולל מנהל כוח אדם ובקיצור: משה, פרץ בשביתה עד להודעה חדשה!"
הקולות בקהל היו של ייאוש וצער "ומה עם החלב?!" צעק אחד "ואיך נשתה חלב?!" צעקה אחרת.
ג'ים העביר לקפטיין סמית' מסר על גבי נייר צהבהב והוא קטע את קריאות הקהל והחל מדבר "כרגע קיבלתי הודעה חדשה האומרת כי משה המנכ"ל סלח למשה הסמנכ"ל על שפיטר את משה המזכירה שהיא המאהבת של משה השרת, שפוטר גם הוא, ושמחלקות א',ב' וג' כולל מנהל כוח אדם ובקיצור: משה, חוזר לעבודה עד להודעה חדשה!"
הקולות בקהל היו של שמחה ותקווה "חלב בשפע!" צעק אחד "חלב לכולם!" צעקה אחרת. {שהם הם הרכיבו את הקהל העצום}
ג'ים העביר מסר על גבי נייר צהבהב לקפטיין סמית' והוא קטע את קריאות הקהל והחל מדבר "ולחדשות אחרות של ספינת הרפאים ה"חילזון": פולש נמצא על הסיפון!!! ולא סתם פולש אלא פולש צרפתי !!!!"
ז'ולבר, שהבין כבר מיהו הפולש הצרפתי, נמלט בשקט דרך הדלת האחורית {שהיא הדלת היחידה בחדר-האוכל} לחדרו.
ז'ולבר בירך לשלום את ג'ולבר, שהשיב לו בברכת שלום, ונכנס לתאו.
הוא היה אבוד עצות, אך בעיקר רצה לישון. ז'ולבר כיבה את האור ונשכב על המיטה.
הוא היה מנומנם ומחשבות של הרגע האחרון חלפו במוחו.
"חתולים, חתולים מעופפים, חתולים מעופפים בלילה.
חתולים, חתולים מעופפים, חתולים מעופפים בלילה.
חתולים מעופפים בלילה, חתולים מעופפים, חתולים, חתולים, חתולים!" קול זר ועבה נשמע. ז'ולבר קפץ כמו חתול, שמעולם לא התעופף {לא ביום או בלילה} ממיטתו לכיוון הכיסא הקטן שבפינת החדר העגלגל. "מי שם?!" שאל ז'ולבר בפאניקה. האור נדלק וחשף גבר ערבי מבוגר עם שפם. "מי אתה?" שאל ז'ולבר שנרגע מעט "אני? אני אני כמובן, השאלה היא מי אתה?"
-"אני ז'ולבר, מה נשמע?"
-"כרגע, אתה"
-"אני ינסח זאת מחדש: איך הולך?"
-"פעם אחרונה ששמעתי: בשתי רגליים"
-"מתחכם הא? הכול בסדר?"
-"בד"כ, אך לפעמים חלק יוצא מהשורה"
-"אם אתה הולך להתחכם ככה כול הלילה מוטב שכבר אילך לישון"
-"יש לך שתי טעיות: א. אני לא הולך כדי להתחכם אני מתחכם במקומי אני. ב. הבעיה היא לא שאני מתחכם אלה שאתה לא מתחכם מה שגורם לי להתחכם ולהיראות בעינך כמתוחכם"
ז'ולבר, שכבר מזמן "איבד" את חברו לשיחה, החליף במהרה נושא.
-"למה אתה פה?"
-"אני לא פה, אתה שם"
-"בסדר, למה אני שם?"
-"כי אתה לא פה"
-"אם אינני כאן ואינני שם אז היכן אני?"
-"את זה אתה צריך להגיד לי"
ז'ולבר הסתכל סביבו ועל רגליו וחזר בחיוך "לקרב המוחות"
-"אני פה"
-"אתה לא יכול להיות פה"
-"למה?"
-"כי אני פה ואם אני יהיה פה ואתה תהיה פה אז שנינו נהיה כאן ולא יהיה יותר שם"
-"אז איפה אנחנו נמצאים?"
-"שם"
-"איפה שם?"
-"מול הפה והכאן, כמובן"
-"ואיפה הפה והכאן?"
-"שם"
לז'ולבר צץ רעיון שלדעתו יכול לשים קץ לדו-שיח המרגיז הזה:
-"אני פה ואתה שם"
-"אתה טועה, אני פה ואתה שם"
-"ככה זה נראה מהמקום שבו אתה נימצא. בוא ונחליף מקומות וככה נוכל לדעת מי עומד איפה"
-"מוסכם, בוא לכאן"
-"אני כבר כאן"
-"טעות בפיך. אתה שם"
-"בסדר אני יבוא לשם"
-"אתה כבר שם, תבוא לפה"
-"יש לי הסכם פשרה: אני לא יבוא לשם או לפה אני פשוט ילך אליך"
-"כדיי לבוא אליי אתה צריך קודם כול לדעת איפה אני, נכון?"
ז'ולבר חשב צעד אחד קדימה ואמר:
-"אתה? אתה ליד הכיסא"
-"לא נכון: הכיסא לידי"
-"אבל הכיסא היה שם לפניך מה שאומר שאתה ליד הכיסא"
-"הכיסא לא היה שם ליפני אני פשוט הייתי פה אחריו"
-"ומה ההבדל?"
-"איזה הבדל?"
-"ההבדל בינך לבין הכיסא"
-"ההבדל היחיד ביני לבין הכיסא הוא שאני פה והוא שם"
-"מאיפה שאני עומד שניכם שם רק בשם אחר"
-"ובשביל האינדיקציה בלבד: איפה אתה עומד?"
-"מולך"
-"ואיפה אני עומד?"
-"מולי"
-"ואיפה הכיסא עומד?"
-"לידך"
-"או לחילופין: לא לידך"
התא האחרון במוחו של ז'ולבר נשרף כליל והוא הבין שאם לא יגמור את השיחה מהר עוד עלולים להישרף לו דברים שבהם הוא באמת משתמש:
-"אנחנו היכן-שהוא"
-"והיכן זה היכן-שהוא"
-"איפה-שהוא"
-"ואיפה הוא עומד?"
-"שם" אמר ז'ולבר בהצביעו על הקצה השני של החדר העגלגל.
-"מה, אתה חושב? שאני טיפש? אין שם אף אחד!!!"
-"אם הייתי טיפש לא הייתי יכול לחשוב שאתה טיפש בגלל שזה היה נשגב מבינתי מה שאומר שאתה הוא הטיפש" אמר ז'ולבר שסוף סוף הצליח להגיע לעליונות בויכוח
-"מה שאתה בעצם אומר זה שכדיי לזהות טיפש אתה חייב להיות ברמת טיפשות נמוכה משלו או לחילופין: דרגת חוכמה רבה משלו"
-"אני לא אמרתי זאת"
-"לא?"
-"לא, אתה פשוט שמעת זאת"
-"ומה ההבדל?"
-"איזה הבדל?"
-"ההבדל בין שאני שמעתי לבין שאתה אמרת"
-"מי אמר שיש הבדל?"
-"אתה"
-"לא נכון"
-"אבל כרגע אמרת שיש הבדל!"
-"אני לא אמרתי, אתה פשוט שמעת"
-"ומה ההבדל?!"
-"איזה הבדל?"
-"ההבדל בין שאני שמעתי ששמעתי שאמרת לבין אמרת שאמרת ששמעתי"
-"ההבדל הוא שהוא לא שמע ולא אמר" ז'ולבר הצביע שנית לעבר הפינה המעוגלת.
-"איזה הוא?!"
-"הוא"
-"איפה הוא?!"
-"הוא היכן-שהוא"
-"ואיפה זה?"
-"למה אתה שואל אותי?"
-"אז את מי אשאל?"
-"אותו, כמובן"
-"אם הייתי יודע איפה הוא כדי לשאול אותו איפה הוא לא הייתי צריך לשאול אותו איפה הוא מלכתחילה!!!"
-"לא"
-"לא מה?!"
-"בסדר, כן"
-"לא!"
-"בסדר"
-"בסדר מה?"
-"השאלה היא לא בסדר מה היא בסדר מי"
-"בסדר: בסדר מי?"
-"בסדר הוא"
-"הוא בסדר?"
-"איך הוא יכול להיות בסדר? הוא רק איש אחד שספק קיים על קיומו"
-"ספק קיים על קיומו?"
-"קיים ספק על כך שקיים ספק על קיומו"
-"קיים ספק שאתה יודע שקיים ספק שקיים ספק על קיומו"
-"אם אתה רוצה להסיר את הספק פשוט תשאל אותו"
-"אבל אין שם אף אחד!!!"
-"לא נכון: אתה שם"
-"לא נכון! אתה שם! כלומר, אני שם! ז"א אני פה ואתה שם!"
-"אתה בטוח?"
-"לא!"
-"אז פשוט תשאל את ז'ולבר"
-"אתה ז'ולבר!!!"
-"יש עוד ז'ולבר"
-"באמת? אם כך אז קרא לו לפה"
-"למה שאני לא אקרא לו לשם?"
-"כי הוא כבר שם!"
-"הוא לא יהיה יותר שם ברגע שיבואו לפה"
-"הא כן? נסה"
"ז'ולבר!!!" קרא ז'ולבר בכול כוחו. לאחר שנייה נשמעה צרחה מהחדר השני "ז'ולבר!!!"
-"מה?"
-"מה?"
-"בוא לפה"
-"בוא לפה"
האיש הנראה כערבי התערב בשיחה:
-"בוא לפה"
-"אני כבר פה"
-"לא לפה אלא לפה" האיש הצביע על מקומו
-"מה אתה מצביע על מקומך? אני גם ככה לא רואה אותך דרך קירות הבטון האלה"
-"אם אתה לא רואה אותי אז איך ידעת שאתה לא רואה אותי מצביע על מקומי?"
-"בגלל שיש עוד אחד כמוך, המצביע על מקומו, פה"
-"לא נכון! יש עוד אחד כמוך פה" הוא הסתכל על ז'ולבר
האיש בעל המבטא הערבי היה מתוסכל מתמיד. הוא פתח את החלון הקטן שבחדר וקפץ למים {או לחילופין: המים קפצו איליו}
הז'ולברים אמרו לילה טוב אחד לשני והלכו לישון.
לז'ולבר היה כאב-ראש חזק, אותו דבר היה גם לז'ולבר שבחדר השני, וז'ולבר, כמו ז'ולבר, הלך לסייר ברחבי ספינת הרפאים "החילזון" על-מנת להתרשם מהמקום החדש שכנראה ישמש לו כבית.
בעוברו ליד המפעל להחמצת החלב, שכעת הוא יודע ששמו "משה את משה: באופן מילולי", ראה ז'ולבר את אוהל המחאה של משה. משה ישב שם בבגדים קרועים, לא מגולח, עם שלט קרטון האומר: "שביתה! תסכימו לתנאינו ונסיימה!" ז'ולבר פנה בעדינות אל משה ותיחקרו קלות "על מה אתה שובת?"
משה העיף מבטו אל ז'ולבר ואמר "על שפיטרו אותי! אני לא חוזר לעבודה עד אשר יסכימו לקבל אותי!"
ז'ולבר, שלאור ניסיונו עם "החילזון" ואנשיה לא הופתע במיוחד, ניסה להבין את המתרחש וליצור תמונה ברורה יותר "תן לי להבין, אתה שובת על כך שפיטרו אותך ואתה אומר שכול עוד אתה בשביתה אתה לא חוזר לעבודה. הדרך היחידה שבה תסכים לחזור לעבודה תהיה אם יסכימו לתנאיך שהם: שיסכימו שתחזור לעבוד. למה, בשם כול הקדוש לך ובשם כול האימהות והסבתתות שאי פעם הלכו על פני כדור-הארץ, נדמה לך שלמישהו אכפת אם אתה לא חוזר לעבודה?! הרי בשביל זה הם פיטרו אותך!!!"
משה, שהתקשה להבין למה ז'ולבר אינו תופס את הרעיון הגאוני שלו, אמר בקור-רוח "אני גם ככה מובטל, נכון?" ז'ולבר הנהן ומשה המשיך "אז לפחות ככה אני לא מובטל, אני שובת! מה יש לי להפסיד? תחשוב על זה: בעיות אבטלה בכול העולם ייפתרו אם כול המפוטרים יצאו בשביתה אחת גדולה ויצהירו שהם לא חוזרים לעבודה עד אשר מחזירים אותם. חוץ-מזה יש לי רעיון טוב יותר, רעיון שיפתור לתמיד את בעיות הרעב בעולם השלישי ובכלל: אין לך אוכל? אין בעיה, צא בשביתת-רעב ותגיד שאתה לא אוכל עד אשר מאכילים אותך! גאוני, לא? ז'ולבר? ז'ולבר??"
משה הספיק לראות את ז'ולבר קופץ מהסיפון ושובר את גלגל-ההצלה שזרקו לו וחזר לענייניו ובניסיונו לעזור לעולם ולעצמו.
זו הפעם האחרונה ששמעו או ראו את ז'ולבר, וכמו כול האנשים שקפצו מסיפון ה"חילזון" וחזרו בזמן לארוחת-הצוהריים, ז'ולבר מצא עצמו שעות מספר אח"כ בחדר-האוכל.
ז'ולבר התלבט מה לאכול. לבסוף הוא החליט לנסות את ה'כאילו עוף אולם לא ראה מעולם תרנגולת' המומלץ בתוספת 'תפוח-האדמה שמעולם לא ראה תפוח או נגע באדמה'. מלצרית חיננית הגישה את האוכל לז'ולבר שבהה בצלחתו בתמיהה. זה נראה כמו עוף, מריח כמו עוף, בעל טעם זהה לעוף אך בכול זאת היה זה כול דבר אחר חוץ מעוף. קפטיין סמית' בחר לאכול בחברתו.
"אתה יודע" אמר קפטיין סמית' בעודו נחנק מרגל "עוף" "מקודם עם הקטע של "המרגל הצרפתי" אני רק צחקתי. זה מאוד קשה למצוא נושאים חשובים לדבר עליהם בתדרוכים של הספינה. כול יום כבר 346 שנים והם מצפים שאני יעניין אותם."
לפני שז'ולבר פצע פה המשיך קפטיין סמית' "אתה נהנה בספינת "החילזון"? כבר ראית רוחות?" ז'ולבר ענה כסימן שאלה מרוח על מצחו "רוחות? כלומר, רוחות רפאים?? אה..לא...לא ראיתי רוחות רפאים" קפטיין סמית' נראה רציני מתמיד "עוד לא ראית רוחות רפאים?! חייבים לטפל בזאת ומיד!" קפטיין סמית' הוציא מכיס מעילו סדין לבן שקופל לריבוע סימטרי. הוא פרש את הסדין ולבש אותו. "ז'ולבר?" שאל קפטיין סמית' מתוך הסדין "מה?" שאל ז'ולבר בטון של ייאוש " בו!!! " אמר קפטיין סמית' שנבהל מעצמו וקפץ למים. הוא יגיע בזמן לארוחת-הערב...
ז'ולבר התעורר ושעט לעבר האוכל. אין שום ויכוח, הוא כלבלב חולני למדי...
The End
מאת עודד כרמלי