If you like this site, I would appreciate a gift from my wishlist.
”אנושות“ - הסרט - תרגום לעברית
הטקסט של התסריט
[
הערה: תסריט זה נכתב על ידי
שלומי פיש
והינו יצירה מקורית.
]
קול: כדור הארץ - הגבול הראשוני. אי שם במעמקי החלל, בפלנטה מרוחקת שאתם
מכירים ככדור הארץ, קמה תופעה נדירה למדי: ציוויליזציה. הכוונה היא שאנשים
אינטליגנטיים…
[
מופיע טקסט על המסך עם ביפ - „(?)“
]
[
מופיע טקסט על המסך עם אותו ביפ - „(?)“
]
[
מופיע טקסט על המסך עם ביפ אחר- „(!)“
]
קול: כפי שאמרתי, אנשים אינטליגנטיים ומודעים יצרו ערים ומדינות, עם טכנולוגיה
שנעשתה מתקדמת יותר ויותר עם הזמן.
קול: בסרט זה, נעיף מבט בעיר טיפוסית של ציווילזיציה זאת בראשיתה, ונבחן את
היסודות הדומיננטיים שלה.
[
בזמן שהקול ממשיך לדבר, אנו מתמקדים בחלק של כדור הארץ ליד ארץ ישראל ועבר
הירדן המזרחי
]
[
מוצג מזבח עם כהן שעומד בקרבה ומספר אנשים מסביבו שמביאים עיזים, כבשים וכו.
]
הכהן: הלאה, הלאה, מי הבא בתור?
הכהן: היי יוסף! היית כאן לפני… שבועיים, נכון?
הכהן: אוקיי. ספר לי מה עשית מאז ועד עכשיו?
יוסף: טוב, עשיתי הרבה מעשים טובים: עזרתי לחברים שלי, לימדתי את הילדים שלי
מספר דברים - כרגיל.
הכהן: מצוין. האם עשית דבר כלשהו שהיה יכול להכעיס את אחד האלים?
הכהן: טוב, אל היושר כועס עליך ואל הידידות מרוצה ממך. הם שקולים בכוחם,
אז הם כבר יסדרו את זה בינם.
יוסף: בנוסף גם שברתי סיר שאשתי הכינה. סיר מאוד יפה, דרך אגב.
הכהן: זה לא טוב - הרגזת קצת הן את אלת הקדרות והן את אלת הנישואין.
לא עשית את זה בכוונה, נכון?
הכהן: אוקיי. לדעתי, נוכל לקחת שתי רגליים מהכבשה שהבאת בשביל שתי
האלות האלה. וניקח את היתר לאכילה. דרך אגב, [בקול רם] כדאי שכולם ידעו
שארבעה ימים מהיום, אנו הולכים לקיים את החג של כל האלים המשניים שאיש
לא זוכר אף פעם. אני הולך להקריא את הרשימה של כל ה-2,100 כאירוע
המרכזי של החג.
הקהל: „לא, שכח מזה!“, „אין סיכוי שאני הולך ללכת לזה!“ וכו.
הכהן: אוקיי. אז אפשר שעשרה אנשים יקראו כל אחד 210 שמות.
הכהן: נפלא. כמו שאמרתי, 20 אנשים יקראו 105 שמות כל אחד - אז תהיו שם.
[
שוק שמי טיפוסי עם תנועה רבה. לבסוף, המצלמה מתמקדת במוכר שמנסה למכור דג גדול מאוד,
תמורת מחיר של שני שקלים. (יותר מדי כסף - אנו צריכים מחיר סביר יותר.)
לבסוף, מתחיל רעש גדול של תיפוף ומצלתיים, וזמר מופיע ברחבה, ומתחיל לשיר, כשהוא
מנפנף בדג בגודל בינוני:
]
הזמר: קנו ת'דג
קנו ת'דג
מי רוצה לקנות ת'דג?
קנו ת'דג
קנו ת'דג
קנו ת'דג עכשיו!
הזמר: קנו ת'דג
קנו ת'דג
מי רוצה לקנות ת'דג?
קנו ת'דג
קנו ת'דג
קנו ת'דג עכשיו!
צעקות מהקהל: „3 שקלים“, „4 שקלים“.
הזמר: ליום חול או ליום חג
אתם צריכים לקנות ת'דג
זה בסיסי ממש כמו גג
אז כולם - לקנות ת'דג.
צעקות מהקהל: „5 שקלים“, „6 שקלים“.
הזמר: נמכר תמורת 6 שקלים.
[
לבסוף ההמולה מתפנה, והמוכר עם הדג הגדול, מתחיל שוב לצעוק:
]
מוכר הדג: דג אחד גדול! שני שקלים! דג אחד גדול! שני שקלים!
[
רואים את הבאר. שלוש נשים (ורד, מירב והדס) עומדות קרוב לבאר עם כדים גדול על ידם.
הן משוחחות.
]
מירב: אז כמו שאמרתי לברטה: ראי, אין אפשרות שהן יעשו את זה יותר קשה.
הדס: אני מבינה מה את אומרת.
[
ורד מסתכלת ישירות במצלמה. היא מתקדמת לעברה, ולבסוף מסתכלת בה
קרוב מאוד.
]
ורד: לאאאא…
ורד: היי, אתן יודעות? אני תמיד מרגישה שמישהו מסתכל בנו ומקליט כל מה שאנו עושים
עם מכשיר, שמאפשר נגינה מחדש.
הדס: ורד, את תמיד מרגישה ככה. עכשיו, מה שאמרתי למעשה הוא…
ורד: אבל מובן שזה בלתי אפשרי עם המצב הטכנולוגי הנכוחי שלנו. אבל מה אם
מישהו בנה מכונת זמן… לעזאזל, אולי אני סתם פרנוידית.
מירב: ורד, למה את תמיד צריכה לדבר על פילוסופיה כל הזמן? מדוע לא תרכלי ותדברי
על שטויות?
ורד: אני שונאת רכילות, ואני שונאת שטויות.
הדס: כן. יש צורך בשלושה מכם כדי להזיז את האבן הזאת אבל דרושות לפחות שש
מאיתנו.
גבר מס׳ 1: כן, אלה החיים.
גבר מס׳ 2: כן, אבל מי הוא ג'ון גאלט?
ורד: אף פעם לא הבנתי את הביטוי הזה. נו טוב, מי הוא ג'ון גאלט?
גבר מס׳ 1: אוקיי בו נזיז את האבן.
גבר מס׳ 2: אתם יודעים, שמעתי על בחור בשם משה שהיה יכול להזיז אבן כזאת
לבד.
קולו של הממציא מחוץ לתמונה: זה מפני שהוא השתמש במושיום 3000!
[
הממציא נכנס לתמונה, עם ההמצאה שלו שנראית באופן חשוד כמו מנוף.
]
הממציא: עם ההמצאה הגאונית הזאת, גבר אחד יכול להזיז את האבן בכוחות עצמו.
רוצה לנסות?
גבר מס׳ 1: אוקיי, אני אנסה.
הממציא: אוקיי. קודם כל בוא נקשור את האבן לחבלים כאן.
הממציא: עכשיו הרם את הזרוע השניה.
גבר מס׳ 1: [אחרי שהוא מרים את האבן.] וואוו, זה כל כך קל. הסתכלו, אני יכול
להזיז את האבן לכאן [מזיז אותה לשמאל], ולכאן [מזיז אותה לימין].
הממציא: לא! לא! אל תשתמש בזה לרעה.
[
האבן נופלת על הבאר, נשברת לשתי חתיכות ששתיהן נופלות במורד הבאר. הגברים
משתאים.
]
הממציא: לא לדאוג! אני יכול לרדת ולקשור את החבלים לכל אבן ונרים אותן מהר
מאוד.
גבר מס׳ 1: אני אביא את החבלים.
גבר מס׳ 2: אני אביא את הסוסים.
[
צילום מרוחק של החומה עם בתי החומה.
]
מדריך הטיולים: כולם בואו לכאן, בואו לכאן.
[
קבוצה של תיירים נכנסת לתמונה.
]
מדריך הטיולים: אנו כעת על החומה. החומה היא אחד החלקים הכי חשובים
בעיר. עיר לא יכולה להתקיים בלי חומה. לכן, ניתן לומר ש„החומה קיימת”.
תייר מס' 1: האם החומה קיימת באותו אופן שבו „המציאות קיימת”?
מדריך הטיולים: לא. החומה קיימת, לכן המציאות קיימת.
[
צילום של השער נגלה על המסך. שני שומרים עומדים שם.
]
שומר מס׳ 1: אתה יודע. כמעט שום דבר לא קורא כאן. רוב היום שום דבר לא קורה.
ולפעמים בא לכאן סוחר או מישהו שנוסע ומבקש להיכנס לעיר. אז אנו לוקחים ממנו
כסף והוא נכנס לעיר. ואנו כמעט אף פעם לא זוכרים אותו.
שומר מס׳ 2: טוב, זאת עבודה מלוכלת ומישהו צריך לעשות אותה. היי! הנה בא
לכאן סוחר.
סוחר: שלום! אני רוצה להיכנס לעיר הזאת להישאר בה במשך יום או יומיים.
שומר מס׳ 1: בסדר מבחינתי. זה יהיה שקל אחד, בבקשה.
סוחר: שקל אחד! אתם בטח משוגעים. אילו דברים יש בעיר הזאת בכלל?
שומר מס׳ 1: ובכל, יש כאן קתדרלה, בזאר, מספר בארות, חומה, השער הזה -
מה שאתה רוצה.
סוחר: יש לי הרגשה שאני אתחרט על כך שנכנסתי לעיר הזאת אבל שיהיה.
שומר מס׳ 1: כבנו של גילג, אני מבטיח לך שלא תתאכזב.
סוחר: אתה מתכוון שאתה הבן של גילג - בנו העלוב של חם?
שומר מס׳ 1: גילג הוא לא בנו של חם; הוא בנו של שם. ואתה הבן של מי,
אם יותר לי לשאול?
שומר מס׳ 1: אתה בנו של אמור, שהוא בנו של חם, לכן אני מתעב אותך.
סוחר: לא, אתה בנו של גילג, שהוא בנו של חם, לכן אני מתעב אותך.
[
הם מתחילים לריב. יש רק אלימות מילולית לא ברורה.
]
שומר מס׳ 1: [מרים את ידו.] יודע מה, בוא נסכים בכך שנאמר שאני שונא
אותך ואתה שונא ואתי?
סוחר: אבל אנחנו בסדר אחד עם השני, נכון?
סוחר מצרי: שמעתי את השיחה שלכם. אילו קיבלתי את עץ המשפחה השמי הזה, הייתי
חייב לומר שחם הוא הבן הכי נאצל של נח.
[
שומר מס׳ 1 והסוחר פונים כדי להסתכל אחד על השני. הם מבולבלים.
]
סוחר: אז אתה שונא את שנינו, ושנינו שונאים אותך?
שומר מס׳ 2: אוקיי, בואו נקטע את ריבי השושלות כאן. אתה, אנא שלם לו שקל אחד.
ואתה הבן הנאצל של חם, בבקשה אמור מה אתה מחפש בעיר הזאת.
[
צילום מרחוק של רחוב, שני שכנים מדברים. אחד מהם הוא גדעון.
]
[
השיחה נמשכת. באותו הזמן, גבר צעיר הולך במורד הרחוב שלוש פעמים. בפעם
השלישית, גדעון שואל אותו שאלה
]
גדעון: סחל לי: שמתי לב שאתה כל הזמן הולך במורד הרחוב. אפשר לדעת מדוע?
גבר צעיר: באמת? זה פשוט אני משכונה אחרת וחשבתי שאם אפנה שמאלה בכל פעם
אני אסרוק את כל השכונה.
גדעון: לא, זה לא יעבוד. אתה מבין: אם תפנה שמאלה כאן [מראה עם היד שלו],
תלך במורד הרחוב, ואז תפנה שמאלה כאן, [האיש הצעיר מפנה את ראשו], ואז שמאלה
כאן [שוב פעם, מפנה את ראשו], וכאן, תהיה במקום בו התחלת.
גבר צעיר: כמובן! אבל חכה רגע - נזכרתי באלגוריתם גאוני של בן-הדוד שלי,
דניאל…
גדעון: אתה מתכוון לממציא המשוגע שההמצאה שלו חסמה את הבאר שלנו היום?
גבר צעיר: כן! בכל מקרה, הוא אמר שאתה פשוט צריך לשים את ידך על הקיר,
ככה [שם את ידו על הקיר הימני יחסית למצלמה] ואז בכך שאתה שומר על היותו
על אותו הקיר, אתה מטייל בכל המבוך. אני אעשה את זה, תודה! [הוא
מתחיל ללכת.]
גדעון: חכה רגע! זה לא יעבוד.
גדעון: כי גוש המגורים הזה מוקף בארבעה רחובות, וכך תלך מסביבו שוב ושוב.
שוב.
גבר צעיר: [חושב על זה לרגע.] אתה צודק. דניאל אמר משהו על זה, והוא אמר שיש
לו אלגוריתם משופר, שאין לו את המגבלה הזאת…
גדעון: רוצה לשמוע את האלגוריתם שלי?
גבר צעיר: [חושב לרגע.] זה עשוי לעבוד. אתה יודע היכן יוסף בן-דוב גר?
גדעון: בטח! ממש כאן [הוא מצביע לעבר בית קרוב. ]
גבר צעיר: יופי! תודה. [הוא הולך לשם.]
[
גדעון והשכן שלו ממשיכים לדבר.
]
ראש העיר: בסדר. התאספנו כאן לאסיפת העיר החודשית שלנו. האם יש משהו
על סדר-היום?
ראש העיר: האם תוכל להרחיב בנושא?
הממציא: כן, המצאתי את המנוף, 300 שנים לפני ארכימדס, ועושה רושם שאיש
לא שם לב. זה נראה כאילו אנחנו לא הולכים לשום מקום. אין שום התקדמות.
[
אנשים אחרים מהעיר מתחילים לצעוק עליו.
]
איש מס׳ 1: ובכן, אם כל כך אכפת לך מההמצאה שלך, תוכל לנסות ולהראות
אותה בבירה.
איש מס 2: אנו חיים את חיינו מספיק טוב, תודה, גם בלי אף המצאה שלך!
[
הקהל מתחיל להדרדר למריבה אחת גדולה.
]
הנביא: אני הוא הנביא. אני יכול לקחת אותם למאה ה-21!
הנביא: בערך 2,500 שנים מעכשיו.
ראש עיר: יודע מה? ניתן לזה הזדמנות.
[
הוא מרים את ידיו, כולם פתאום מופיעים בעיר של המאה ה-21 עם בניינים גבוהים,
והרבה מכוניות. הם לובשים בגדים מודרנים.
]
הממציא: וואוו! בניינים גבוהים.
איש מס׳ 2: כלי רכב אוטומטיים.
ההמציא: לעולם לא היינו מתקדמים כל כך רחוק בתוך 2,500 שנים.
הנביא: כן, אבל היופי בכל זה הוא שמספר דברים נשארו אותו הדבר. למשל,
אתם רואים את הבניין הזה?
[
קאט לתמונה של סוכנות מסחר בבורסה.
]
הנביא: זאת היא קתדרלה. ואתם רואים את המסך שם?
[
קאט ורואים מסך טלוויזיה גדול.
]
הממציא: זה עם התמונות הנעות. מה בנוגע אליו?
אנשי העיר: וואוו! ספר לנו עוד! מה המקביל של שער כאן? מה זה למשל?
הנביא: זה מין הכלאה בין שער ובאר…
[
מוזיקה מודרנית היפית מתחילה להישמע והמסך נמוג לשחור.
]
[
חזרה על הקטע עם סצינת ה-„קנו ת'דג“, רק בדו-מימד ועם מוזיקה טובה יותר.
לבסוף, המצלמה נסוגה אחורה כדי להראות את הלוגו של MTV על מסך טלוויזיה
בדיוק בזמן כדי לתפוס את המוכר של הדג עם הדג גדול. אז נאמר על המסך:
הזמר קיבל פלאטינום כפול לאלבום שלו „שירי הבזאר“ עם הלהיט הענק „קנו ת'דג.“
]
[
הכהן כתב רב-מכר בין לאומי בשם „הדרך ה-Altar-נטיבית להשקיע בבורסה.“
]
[
הממציא נשאר ממציא. הוא המציא את ה„סופרמיום 600“, ה„צ'אק-צ'אקיום 6000“
וה„שמימאמי 6000“. כל ההמצאות האלה עשו אותו למיליונר.
]
[
גדעון נעשה מהנדס אינטראקצייץ האדם-מכונה הראשי של IBM.
]
[
שלוש נשות הבאר (ורד, מירב, והדס) מסתכלות בחלון ראווה של חנות כשהן
שותות משקאות קלים.
]
מירב: את יודעת, אני ממש אוהבת את המאה ה-21.
הדס: כן, אני לעולם לא אוכל לחזור חזרה לעבר.
ורד: כמובן. אבל, אתן יודעות: מי הוא ג'ון גאלט?
